לקראת החג המתקרב הייתי בסופר השכונתי שלנו מקום לא גדול בשכונה לא גדולה. כולם מכירים את כולם. בין המדפים העמוסים ומודעות המבצע לחג הבחנתי בילדה קטנה בת תשע אולי עשר לכל היותר עורכת קניות כנראה את קניית החג. התפעלתי מהזריזות ומהיעילות שלה. מכניסה מוצרים בזה אחר זה לפי רשימה שהייתה בידה  האחת ובידה השנייה דוחפת מעט בקושי את עגלתה. שהיו מוצרים שהונחו במדפים העליונים היא לא התביישה לבקש עזרה והעגלה התמלאה אט אט במוצרי החג יין, סלסילת רימונים, דבש, ועוד. הגעתי אל התור נעמדתי מאחורי הילדה הקטנה שחיכתה בסבלנות לתורה. שמעתי אנשים המחמיאים לה "פששש כל הכבוד, כזו קנייה גדולה וערכת אותה לבד" אמרה בקול רועם אישה מבוגרת מקצה התור. הקטנה הסמיקה כאש ולא השיבה רק סידרה במבוכה איזו קופסה הפוכה וחייכה בבישנות. בין כך ובין כך הגיעה תורה של הילדה- "את לבד?" שאלה הקופאית בטון שפליאה והתפעלות שימשו בו בערבוביה. "איזה יופי" הוסיפה הקופאית  לאחר שהקטנה הנהנה לאות הן "איזה חמודה, כל הכבוד שהסתדרת ככה לבד." הקופאית העבירה בזריזות את המוצרים בקול צפצוף חד ,תוך כדי שהיא שואלת את הקטנה על הכמויות המדוייקות והילדה עונה ואז הגיע תורו של החשבון. "אמא שלחה צ'ק? מזומן? או הביאה כרטיס אשראי?" שאלה הקופאית. הילדה השיבה במבוכה "אני לא יודעת.." לחשה בגמגום. שקט כבד ומביך השתרר בתור. זה היה מפליא האם היא לא יודעת שאחרי חשבון משלמים? אמנם נכון שקטנה היא הילדה, אך כרגע היא ערכה קנייה שלמה לבדה. הקופאית ניסתה לעזור "את איבדת את הכסף? דברי חמודה אני לא יכולה להמשיך לעשות חשבון לאחרים ואני רוצה לעזור לך.." הילדה האדימה ושתקה במבוכה מחפשת בכיס חולצתה איזה משהו מוציאה כסף קטן ומחזירה אותו שוב לכיס.רטינות החלו להישמע מכיוון התור. הנשים שקודם החמיאו לה על הבגרות והאחריות אמרו בקול "נוו מה יהיה?" רטנה המבוגרת בקול רם "זה ערב חג..למי יש זמן?" ואז פרצה הקטנה בבכי קורע לב, בקושי הצלחנו להבין מה היא אומרת מתוך היבבות הקטועות "אני לא יודעת…" היא בכתה ."היה לי פה…הצ'ק.. איפה זה?" האנשים בתור הבינו שהיא כנראה איבדה את הצ'ק לא יכלו שלא לרחם אך מצד שני הזמן דוחק ואז הופיע בפתח הסופר אדם גבה קומה רץ במהירות  לכיוון הקופות. הקטנה רצה אליו בדמעות "אבא.. אבא  אני שכחתי את הצ'ק שאמא נתנה לי בבית ואנשים פה כועסים ומחכים…" האב אחז בזרועה הקטנה של הילדה הרעיף מילים מנחמות, מחה את דמעותיה ומיהר אל הקופה לשלם תוך שהוא ממלמל התנצלויות לעבר התור שהשתרך. אנשים חייכו בהקלה והאשה המבוגרת מסוף התור אמרה "זה בסדר ..זה בסדר.. אין דבר צריך ללמד זכות, ימי הרחמים והסליחות ערב ראש השנה עכשיו…"

ערב ראש השנה עכשיו. כולנו נניח בעגלה שלנו בקשות. קופסה גדולה של בריאות, מארז של ילדים טובים ומחונכים. חבילה גדולה של הצלחה קרטון  אחד פלוס אחד של אושר, ופרנסה טובה המוצרים יעברו על מסוע הקופה. אנחנו נחייך ואז יאמרו בקול ברור הנה החשבון.לא תמיד יהיה לנו את הסכום בכיסנו, לעיתים יהיה שם רק כסף קטן ולא לכולם יהיה צ'ק אפילו לא כזה שנשכח בבית אבל אם נרגיש כדלים ורשים ,ונזיל דמעה יש סיכוי שאבא יופיע בפתח יאחוז את זרוענו הקטנה, ימחה את דמעותינו והעגלה תהיה שלנו.